משרד החינוך הצליח לעשות זאת שוב: ברגע האמת, הוא נמנע מלסמוך על המנהלים והרשויות המקומיות. במקום לממש אוטונומיה, הוא פרסם נוהל ארוך ומפורט, המגדיר מתי ילמדו, איך ירשמו נוכחות וכיצד ייראה יום הלימודים. אכן, כתוב שמערכת השעות היא "לדוגמא", אך כך זה תמיד עם רגולציה: המפקח חושב שהוא "רק" מסייע, המפוקח מבין שמחייבים אותו. 

הכאוס היה אך צפוי. ירושלים לא יכולה (וגם לא צריכה) לנהל את אופן הלמידה בירוחם או בצפת. אך מאחר והלמידה מהבית תימשך, ואירוע הקורונה הוא אך משל למציאות שחייבת להשתנות, צריך להחליט לאן הולכים מכאן. ארבעה דברים יאפשרו למשרד החינוך לשנות כיוון: לוותר על השליטה, לחלק מחשבים היכן שצריך, לרכז מערך כלים ולהשקיע במורים.

לשחרר. לשחרר. לשחרר.

זוהי העת לתת למנהלים ולצוותי החינוך מורים וגננות אוטונומיה רחבה, לאפשר להם לפעול מתוך יצירתיות ולהתאים את התכנים והשיטות לאוכלוסיות שהם מלמדים. זה הזמן לאפשר להם לפתח את יכולות תלמידיהם ללמידה עצמית - למידה שיש בה מוטיבציה, סקרנות, נחישות, יכולת לעמוד בתסכולים והתמדה לנוכח קשיים. 

מחקר חדש מ-MIT אודות אופן ההתמודדות של 50 מדינות עם הקורונה, מראה כיצד אוטונומיה שכזו נראית: המדינות מפרסמות דגשים, נותנות תמיכה, מפחיתות (או מבטלות) בחינות ערכה, ומדגישות את סוגיית השוויון (כאן גליון ההשוואה). חלק מהמדינות בנו קואליציה רחבה של מורים, מנהלים והורים, ופרסמו יחד קווים מנחים. בשטח, התבקשו למעשה 20,000 מועצות חינוך מקומיות (LEAs), הדומות לרשויות המקומיות שלנו, לאפשר למידה מרחוק, אך לפעול בהתאם לתפיסת עולמם ובעיקר לאוכלוסיה אותה הם משרתים. 

היכולת לשחרר מייצרת מרחב פתרונות יצירתיים. בסינגפור למשל הבינו שלא לכל תלמיד יש מחשב, ולכן התאימו את לוח הלימודים לשעתיים מחשב ביום, לצד שימוש בחומרים מודפסים ובטלפונים ניידים. בתי הספר שם בונים מערכת שעות, קובעים תכנים ומחלקים בין שיעורים מקוונים למשימות שונות. גם בניו יורק בתי הספר בוחרים את הפלטפורמה ללמידה מרחוק וקובעים את סדר היום, בהתאם לצרכים ולהיכרות העמוקה עם האוכלוסיה אותה הם משרתים. מינהל החינוך של העיר מספק תמיכה מקצועית ורגשית לצוותים החינוכיים.

אוטונומיה שכזו מחייבת מרחב גדול וסובלנות לטעויות - שכן עצם התהליך והפקת הלקחים ממנו הם למידה עצומה, המפתחת יכולות. נדרשת סובלנות מצד משרד החינוך לטעויות אפשריות של צוותים חינוכיים, וסובלנות של מורים, לטעויות אפשריות של התלמידים. זוהי גם ההזדמנות לחזק את השותפות הטבעית והמוזנחת של המשרד עם הרשויות המקומיות ומנהלי מחלקות החינוך, שיכולים להגיע לכל בית.  

לצד האוטונומיה, חשוב גם להגדיר תוצאות אחרות. זה הזמן לשנות באופן מהותי, מקיף ועמוק גם את דרכי ההערכה של המערכת, ולהעריך גם תהליכי הוראה ולמידה, ולא רק תוצרי למידה. במקום בחינות, הממוקדות בעיקר בשינון ומיחזור ידע , נדרשת הערכה לפיתוח יכולות ומיומנויות, ליצירת ידע חדש, למאמץ ולהשקעה - לצד עולמות של ידע.

מחשב לכל ילד?

פרופ' אנדריאס שלייכר, שר החינוך של ה-OECD, השתתף בכנס  בקטאר בו מומחי חינוך מכל העולם החליפו תובנות על המתרחש. הוא הסביר שמשבר הקורונה מדגיש את הפערים בתוך מערכות החינוך: בזמן שמשרד החינוך בונה על למידה מרחוק, ישנן קהילות נעדרות נגישות לידע טכנולוגי , לתשתית אינטרנט ולמחשבים מתקדמים. מסקר הוצאות משקי הבית אצלנו, עולה שלשניים מתוך עשרה בתים בישראל אין מחשב. בעשירון התחתון התמונה הפוכה: מחשב יש רק לאחד מכל עשרה בתים. 

תלמידים ומורים מפריפריות חברתיות וגיאוגרפיות לא יכולים להשאר מאחור בעת הזאת: אם יש דבר בו משרד החינוך יכול לתת מענה - הוא מיפוי מהיר ומענים מדויקים שימנעו התרחבות פערים. רכש של 100,000 מחשבים יעלה למדינה כ-300 מליון ש"ח. זוהי לא הוצאה בלתי אפשרית, וההחזר שלה ביחס לעלויות הספרים הלא-דיגיטליים יהיה מהיר. 

בעולם כבר עושים זאת: בניו יורק מפיצים בתי ספר את מלאי המחשבים שלהם (300,000 אייפאדים כבר חולקו), וכך עושות גם מדינות אחרות בארצות הברית. בסינגפור ההורים מוזמנים לקבל ציוד מבתי הספר. בדרום קוריאה הממשלה הקימה מערך השאלה עם עמותות וקרנות, לאחר שמצאה שלרבע מיליון תלמידים אין מחשב. בניו זילנד ניצלה הממשלה את זמן השבתת מערכת החינוך, רכשה וחילקה למעלה מ-17,000 מחשבים ניידים. 

מיקוד בארגז הכלים 

יש לסמוך על הגננות והמורים שידעו לעשות את הדבר הנכון. העזרה שהמערכת צריכה לתת אינה בהכתבת עוד תכנים והפיכת המורים לטכנאי ביצוע - כי אם במתן אפשרות ליצירתיות ולחופש פעולה, לצד מתן תמיכה לשכלול כלים ומיומנויות טכניות ויצירת ארגז כלים של טכנולוגיות ופדגוגיות המתאימות למצב. לצורך כך צריך להרחיב את שיתוף הפעולה עם החברה האזרחית והעסקית לסינרגיה עם כלים  וידע הנמצאים בשוק.

לצד Zoom ו-Webex, ישנם אינסוף כלים המותאמים למורים. באסטוניה יצרו כלים המחברים בין תלמידים, מורים והורים, ביניהם ערכת ה-ekool, רשת לניהול בתי ספר, Stuudium, המציעה למורים יישומי למידה ו-Clabbeat, חדר מורים וירטואלי. בסינגפור הלמידה נעשית דרך ה-Student Learning Space, שם מתבצעת למידה אישית, תוך שהמורים יודעים כיצד התלמידים מתקדמים ויכולים להתערב בהתאם. 

בדרום קוריאה נעזרו בפלטפורמת Classting, אף כי יש במדינה שיח ער על השינויים הנדרשים בשיטה הנוכחית: התלמידים חשים שלא יצליחו להגיע מוכנים לבחינות סוף החודש, המורים מדווחים על קשיים טכניים ואחרים, וההורים חוששים מהכוונה להוציא אותם לעבודה במצב הנוכחי. ניו זילנד בדרכה היצירתית הקימה שני ערוצי טלוויזיה חינוכית.  

פיתוח מורים שמתנהלים אחרת 

משבר הקורונה מזמן לנו אין ספור דוגמאות לקשיים שמדינת ישראל והעולם כולו נתקלו ונתקלים בהם, לצד הוכחות רבות לאיך מוטיבציה ויכולת למידה עצמית הולידו פתרונות יצירתיים, גם בחינוך. אלו שיש להם יכולת למידה, מוטיבציה, פרואקטיביות ויכולת הסתגלות מהירה - ימצאו בימים אלה משמעות מתוך הרלוונטיות שלהם, ויהפכו למצליחים ומבוקשים. אחרים, שיבכו את האתמול שלא ישוב, עלולים לאבד את מקור לחמם בהמתנה להחלטות שאחרים יקבלו על חייהם.

המשבר העולמי הוא הזדמנות עצומה ללמידה, גם עבור המורים, ובכך צריך משרד החינוך להשקיע ולקדם את קהילות המורים כאמצעי לפתוח מקצועי. במקביל לפיתוח היכולות, יש לשחרר את המורים במרבית הכיתות מעיסוק מוכתב ורגולטורי בתכניות לימודים עמוסות וכובלות, ולאפשר להם ולתלמידיהם לעסוק בסוגיות רב תחומיות, על תחומיות ובין תחומיות רלוונטיות, תוך העמדת מערך כלים לניהול ולשיתוף ידע, כפי שעשו באסטוניה ובניו זילנד. 

יש דרך קדימה. היא מחייבת אומץ.

משרד החינוך הוביל בשבועות האחרונים הליך היוועצות רחב סביב סוגיית החינוך הדיגיטלי. הדברים שעלו מהשטח משקפים את הקושי הטכני והמהותי הנובע ממודל לימודים אחד, שהכתיבה הנהלת המשרד: התלמידים מתעסקים בכפתורי הזום, ההורים נדרשים להיות לידם, אין מספיק מחשבים וכו'. כל אלה הם סימפטומים לבעיה העמוקה יותר, והיא הרצון לקבוע חוקים במקום לשחרר סמכות למנהלים. 

אלא שהסיכון והמחיר של טעויות הנעשות במטה - הוא תמיד גדול יותר מזה של טעויות הנעשות בשטח. זו העת להימנע מהנטייה הטבעית להחליט ולקבוע, ולאפשר לשטח להביא תוצאות. הדבר מחייב את המשרד להשתנות וגם לשנות את תפקיד המפקח בהתאם. 

כל מי שיכול והוכיח בשטח שיש לו רצון ומוטיבציה לפעול - יש להסיר ממנו מכשולים. את המאמץ של אנשי המטה במחוזות ובמשרד המרכזי יש למקד בסיוע למי שזקוק לו.