הקבינט האזרחי

זה לא משנה מי התחיל: הניכור בין חילונים לבין חרדים הופך לבעיה אסטרטגית שמחייבת תיקון

העימות המתמשך הוא גם הזדמנות לשינוי: הגיע הזמן לשאול כיצד אנו מאפשרים לקבוצות שונות להתנהל בעצמאות, אך מצליחים לנהל חברה אחת, יחד. לא כל התבדלות חייבת להביא לניכור. שלוש הצעות להמשך.

הרב פנחס גרוס
ד"ר גל אלון

ניתן להעלות רעיונות ולהתייחס להצעות באתר ההתייעצות של הקבינט

זה כבר לא משנה מיהו הראשון שירה, שסיכן או שזרק. זה כבר מאוחר לשאול מהי הפעולה שהיתה מונעת הסלמה. החודשים האחרונים מראים שהבלמים נעלמו, נבלמו, טבעו - או עברו את סף הסיבולת. אצל כולנו.

הניכור הוביל לאיבה. האיבה לעיוורון. מחיר הסגר הוא בלתי נסבל. אך לחרדי הממוצע 7 ילדים, לעומת כ-3 לחילוני. ברמת הצפיפות הגבוהה בבני ברק - שחרור, ולו הקל ביותר, הופך להכרח. כשבליל שישי מגיעה משטרה, ורימוני הלם נורים לכל עבר, האש שורפת, והעימות משרת את כולם. אלה המזהים ציבור פורק עול, ואלה הרואים ממשלה כושלת, אשר גם בסוף מעשה אינה חושבת. 

התהום כבר כאן. חרדים רבים חשים שהיתר רואים אותם כמפיצי מחלות שחורים. חילונים רבים רואים בחרדים איום על עתיד המדינה. אם זו החברה שלה פיללנו, אבוי לכולנו. 

הטווח הקצר: כן, להתייעץ בגדולי התורה

יש לממשלה שתי דרכים עיקריות לעצב התנהגות: דרך הכפייה ודרך ההסכמה. בעשור האחרון בחרו יותר ויותר ממשלות בדרך של הסכמות, והשקיעו בפיתוח מנגנוני קבלת החלטות משתפים ומכילים. כך עשה ממשל אובמה בארה"ב ובכך עוסקים כבר שנים מדינות ה-OECD. על כך הכריזה השנה (שוב) גם ממשלת ישראל. השיתוף מונע טעויות ומבטיח לגיטימציה. זה פשוט לא עובד אחרת. 

אלא שבעוד הממשלה מכריזה על מחויבות לשיתוף, בסוגיות החשובות היא פועלת בצורה הפוכה. מהרגע הראשון, מובילי המאבק בקורונה לא שיתפו איש. חילונים רבים ראו את מפעל חייהם קורס, וחרדים - את עולמם חרב. "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (משנה אבות א').

הממשלה בחרה בדרך של כוח. מול העצמאים. מול המגזר העסקי. וגם מול החרדים. במקום לעבוד יחד עם כל קבוצה, היא "הנחתה", "החליטה" ו"קבעה". בתחילת המשבר עוד הוקמו שולחנות עגולים סביב כמה נושאים, אך גם הם נעלמו במהירות. כדי לצאת מהתהום, בטווח הקצר, אין מנוס מהאצלת סמכויות לקבינט משותף.

ממשלה שאיבדה לגיטימציה, וסמכותה נשחקת, חייבת להעלות מדרגה ב"סולם ההשתתפות". נדרש לנו מנגנון החלטה משותף לממשלה ולראשי הציבור החרדי, באותו אופן שנדרש מנגנון משותף לממשלה ולהורים במערכת החינוך, ומנגנון משותף לממשלה ולמגזר העסקי. כן: להזמין את נציגי מועצת גדולי התורה לפורום ייעודי, ולגבש איתם יחד את תוכנית השלב האחרון במאבק. כך נייצר התחלה חדשה. 

הטווח הבינוני: יחד, אבל לחוד

בעוד שיתוף נדרש לטווח הקצר, שילוב נדרש לטווח הבינוני. המשטרה היא דוגמא טובה לכשלונו. בישראל כ-30,000 שוטרים, בעוד הציבור החרדי מהווה כ-12% מתושבי המדינה. אלא שבמקום 4,000 חרדים העובדים במשטרה, מגיע מספרם לכ-150 חרדים בלבד - 0.5% בלבד - רובם שוטרים בשירות חובה וחוקרות. המשטרה מבקשת להשליט סדר בציבור שכמעט ואינו שותף בה. זה לא יכול לעבוד.

אמנם המסלולים קיימים, והציבור החרדי ומנהיגיו לא תמיד נרתמים לכך. אך לצידם, יש גם מהלכים שמקדמים חלק מהחרדים עצמם - ולא הגיעו להיקפים רחבים. המשטרה יכולה להתמודד עם הקושי, אך היא בוחרת להימנע מכך. קשה להשוות בין חרדים שלומדים מינקות לבין קבוצות מודרות אחרות, אך בניו זילנד, ארה"ב, אירלנד ו-וושינגטון DC מצאו דרכים אחרות. הכרות בין קבוצות, העדר שיפוטיות, יצירת מרחב עצמאי ופיתוח כשירות תרבותית - יכולים לגרום לשילוב לעבוד.

מהמצב הנוכחי, של העדר שילוב, ניתן רק לעלות. בין דרך למידה מהעולם, ובין דרך מכרז מבוסס-תוצאות, שיביא לפתרונות יצירתיים. מה למשל? בשוק הפרטי, ניתן להקים מרכז קניות שיפעילו חרדים, מהניהול והרכש ועד להפעלת המחסן, אשר יצברו ניסיון בסביבה נוחה, ויעזבו אחרי שנתיים לעבודה הבאה. בשוק הציבורי, יכולה הממשלה להשקיע באיתור חרדים והכשרתם במקום שילוב בכפייה, דרך תקנים צבועים ליוצאי אתיופיה, חרדים וערבים. התיוג שיוצרים התקנים הללו - לא יימחה לעולם. זה לא הפיתרון.

אילו היו במשטרה חרדים, גם אם בלבוש אזרחי, אירועי השבועות האחרונים היו נראים אחרת. הגיע העת שהמשטרה תבנה את השותפות עם הציבור החרדי מיוזמתה, ולא לאחר שתיגרר בבוץ, כפי שקרה לה עם יוצאי אתיופיה. כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם (משלי כ"ז י"ט). כשיש הבנה - יש חיבה. כשאין הכרות - מתרגש עלינו אסון. משטרה ללא חרדים - לא תבין חרדים. 

הטווח הארוך: הסדר חדש, של כולנו

שיתוף בהחלטות ושילוב במוסדות המדינה אינם יכולים לחסוך את ההתמודדות עם שאלת התנהלותה של המדינה מול הקבוצות השונות בה. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, אך הדיון הוא לא על זהותה, אלא על אופן התנהלותה. הבריחה מהדיון הביאה אותנו למציאות בה החרדים חשים כאילו הם חיים בין הגויים, והחילוניים מרגישים שבני ברק היא מדינה אחרת. 

הגיע העת לשאול כיצד יכולה המדינה, בחקיקה, לשמור על הייחודיות, הערכים ואורחות החיים של כל קבוצה בחברה הישראלית, אך לצד זאת, לייצר אחריות משותפת להצלחת המדינה ולהובלתה קדימה. כדי שזה יצליח, יש צורך לשלב בין מהלך של הכרות - לבין מהלך של הסדרה: 

איך מתבדלים, ולא מתנכרים

בישראל חיים כמעט מליון חרדים. מספרם הולך וגדל, והם מתמודדים כל יום עם שאלת היחס בינם לבין המדינה. מה שהחילוניים ראו כמעשה של לינץ' בשוטרים, זוכרים החרדים כמתקפה שכללה השלכת רימוני הלם על עגלות ותינוקות. בכל ציבור בישראל יש קבוצות שוליים. אך בהעדר דוגמא חיובית לחיים משותפים, מעבר לשוק עבודה משותף, יהיה קשה לפרוץ דרך.  

למצער, כבר מתחילת משבר הקורונה, מנגנונים פוליטיים החליפו תהליכי עבודה מקצועיים בין הממשלה לבין החברה החרדית. לא פוליטיקה תעזור, ולא שימוש בכוח. בטווח הקצר, זה הזמן לכנס קבוצת אישי ונציגי ציבור לקבינט קורונה לאומי, ולייצר תוכנית פעולה מוסכמת ומשותפת. בטווח הביניים, עלינו לבחון שינויים רדיקלים במדיניות השילוב של הקבוצות השונות בארץ. בטווח הארוך, לא נוכל להתחמק מהסדרים חדשים לניהול של "ביחד ולחוד". נדרש דבר רחב יותר מהסטטוס קוו.

וְהָאֱמֶת וְהַשָלוֹם אֱהָבוּ (זכריה ח' י"ט).


אנו מזמינים את הקוראים לשתף במחשבות שלהם באתר ההתייעצות.

תודה רבה לאור אמיני אשר הוביל את התחקיר והמאמץ לפרסום.

לעיון נוסף:

נוסח לצפייה

❮   כל הפרסומים
צילום: ויקיפדיה. ביקור שגריר ארה"ב במאה שערים.

זה לא משנה מי התחיל: הניכור בין חילונים לבין חרדים הופך לבעיה אסטרטגית שמחייבת תיקון

העימות המתמשך הוא גם הזדמנות לשינוי: הגיע הזמן לשאול כיצד אנו מאפשרים לקבוצות שונות להתנהל בעצמאות, אך מצליחים לנהל חברה אחת, יחד. לא כל התבדלות חייבת להביא לניכור. שלוש הצעות להמשך.

ניתן להעלות רעיונות ולהתייחס להצעות באתר ההתייעצות של הקבינט

זה כבר לא משנה מיהו הראשון שירה, שסיכן או שזרק. זה כבר מאוחר לשאול מהי הפעולה שהיתה מונעת הסלמה. החודשים האחרונים מראים שהבלמים נעלמו, נבלמו, טבעו - או עברו את סף הסיבולת. אצל כולנו.

הניכור הוביל לאיבה. האיבה לעיוורון. מחיר הסגר הוא בלתי נסבל. אך לחרדי הממוצע 7 ילדים, לעומת כ-3 לחילוני. ברמת הצפיפות הגבוהה בבני ברק - שחרור, ולו הקל ביותר, הופך להכרח. כשבליל שישי מגיעה משטרה, ורימוני הלם נורים לכל עבר, האש שורפת, והעימות משרת את כולם. אלה המזהים ציבור פורק עול, ואלה הרואים ממשלה כושלת, אשר גם בסוף מעשה אינה חושבת. 

התהום כבר כאן. חרדים רבים חשים שהיתר רואים אותם כמפיצי מחלות שחורים. חילונים רבים רואים בחרדים איום על עתיד המדינה. אם זו החברה שלה פיללנו, אבוי לכולנו. 

הטווח הקצר: כן, להתייעץ בגדולי התורה

יש לממשלה שתי דרכים עיקריות לעצב התנהגות: דרך הכפייה ודרך ההסכמה. בעשור האחרון בחרו יותר ויותר ממשלות בדרך של הסכמות, והשקיעו בפיתוח מנגנוני קבלת החלטות משתפים ומכילים. כך עשה ממשל אובמה בארה"ב ובכך עוסקים כבר שנים מדינות ה-OECD. על כך הכריזה השנה (שוב) גם ממשלת ישראל. השיתוף מונע טעויות ומבטיח לגיטימציה. זה פשוט לא עובד אחרת. 

אלא שבעוד הממשלה מכריזה על מחויבות לשיתוף, בסוגיות החשובות היא פועלת בצורה הפוכה. מהרגע הראשון, מובילי המאבק בקורונה לא שיתפו איש. חילונים רבים ראו את מפעל חייהם קורס, וחרדים - את עולמם חרב. "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (משנה אבות א').

הממשלה בחרה בדרך של כוח. מול העצמאים. מול המגזר העסקי. וגם מול החרדים. במקום לעבוד יחד עם כל קבוצה, היא "הנחתה", "החליטה" ו"קבעה". בתחילת המשבר עוד הוקמו שולחנות עגולים סביב כמה נושאים, אך גם הם נעלמו במהירות. כדי לצאת מהתהום, בטווח הקצר, אין מנוס מהאצלת סמכויות לקבינט משותף.

ממשלה שאיבדה לגיטימציה, וסמכותה נשחקת, חייבת להעלות מדרגה ב"סולם ההשתתפות". נדרש לנו מנגנון החלטה משותף לממשלה ולראשי הציבור החרדי, באותו אופן שנדרש מנגנון משותף לממשלה ולהורים במערכת החינוך, ומנגנון משותף לממשלה ולמגזר העסקי. כן: להזמין את נציגי מועצת גדולי התורה לפורום ייעודי, ולגבש איתם יחד את תוכנית השלב האחרון במאבק. כך נייצר התחלה חדשה. 

הטווח הבינוני: יחד, אבל לחוד

בעוד שיתוף נדרש לטווח הקצר, שילוב נדרש לטווח הבינוני. המשטרה היא דוגמא טובה לכשלונו. בישראל כ-30,000 שוטרים, בעוד הציבור החרדי מהווה כ-12% מתושבי המדינה. אלא שבמקום 4,000 חרדים העובדים במשטרה, מגיע מספרם לכ-150 חרדים בלבד - 0.5% בלבד - רובם שוטרים בשירות חובה וחוקרות. המשטרה מבקשת להשליט סדר בציבור שכמעט ואינו שותף בה. זה לא יכול לעבוד.

אמנם המסלולים קיימים, והציבור החרדי ומנהיגיו לא תמיד נרתמים לכך. אך לצידם, יש גם מהלכים שמקדמים חלק מהחרדים עצמם - ולא הגיעו להיקפים רחבים. המשטרה יכולה להתמודד עם הקושי, אך היא בוחרת להימנע מכך. קשה להשוות בין חרדים שלומדים מינקות לבין קבוצות מודרות אחרות, אך בניו זילנד, ארה"ב, אירלנד ו-וושינגטון DC מצאו דרכים אחרות. הכרות בין קבוצות, העדר שיפוטיות, יצירת מרחב עצמאי ופיתוח כשירות תרבותית - יכולים לגרום לשילוב לעבוד.

מהמצב הנוכחי, של העדר שילוב, ניתן רק לעלות. בין דרך למידה מהעולם, ובין דרך מכרז מבוסס-תוצאות, שיביא לפתרונות יצירתיים. מה למשל? בשוק הפרטי, ניתן להקים מרכז קניות שיפעילו חרדים, מהניהול והרכש ועד להפעלת המחסן, אשר יצברו ניסיון בסביבה נוחה, ויעזבו אחרי שנתיים לעבודה הבאה. בשוק הציבורי, יכולה הממשלה להשקיע באיתור חרדים והכשרתם במקום שילוב בכפייה, דרך תקנים צבועים ליוצאי אתיופיה, חרדים וערבים. התיוג שיוצרים התקנים הללו - לא יימחה לעולם. זה לא הפיתרון.

אילו היו במשטרה חרדים, גם אם בלבוש אזרחי, אירועי השבועות האחרונים היו נראים אחרת. הגיע העת שהמשטרה תבנה את השותפות עם הציבור החרדי מיוזמתה, ולא לאחר שתיגרר בבוץ, כפי שקרה לה עם יוצאי אתיופיה. כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם (משלי כ"ז י"ט). כשיש הבנה - יש חיבה. כשאין הכרות - מתרגש עלינו אסון. משטרה ללא חרדים - לא תבין חרדים. 

הטווח הארוך: הסדר חדש, של כולנו

שיתוף בהחלטות ושילוב במוסדות המדינה אינם יכולים לחסוך את ההתמודדות עם שאלת התנהלותה של המדינה מול הקבוצות השונות בה. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, אך הדיון הוא לא על זהותה, אלא על אופן התנהלותה. הבריחה מהדיון הביאה אותנו למציאות בה החרדים חשים כאילו הם חיים בין הגויים, והחילוניים מרגישים שבני ברק היא מדינה אחרת. 

הגיע העת לשאול כיצד יכולה המדינה, בחקיקה, לשמור על הייחודיות, הערכים ואורחות החיים של כל קבוצה בחברה הישראלית, אך לצד זאת, לייצר אחריות משותפת להצלחת המדינה ולהובלתה קדימה. כדי שזה יצליח, יש צורך לשלב בין מהלך של הכרות - לבין מהלך של הסדרה: 

  • הכרות: שיעור התעסוקה בקרב החרדים עלה משמעותית, אך התייצב בשנים האחרונות. ועדיין, תעסוקה אינה מבטיחה שבירה של חומות ההפרדה. ישנן מסגרות במימון המדינה להשתלבות בהשכלה הגבוהה, בתעסוקה ובשירות הצבאי. אך הן מהוות טיפה בים: מדובר באלפים בודדים של חרדים מדי שנה בלבד, כאשר ברוב המקרים, אין שילוב, אין היכרות ואין מפגש - אלא בעיקר מיקוד בשוק התעסוקה. לא מצאנו מדידה של היקף ההשתלבות החרדית בחברה הישראלית, אך הגיע העת לשאול כיצד הופכים את הטפטוף לזרם, וכיצד "תוכניות השיח וההכרות" גדלות להיקפים של עשרות ומאות אלפים.  
  • הסדרים: ישראל היא אינה המדינה היחידה המשלבת בין ציבורים שונים. בקיצון אחד, נמצאות מדינות כמו ספרד ובלגיה אשר הבטיחו בחוקה עצמאות בדרגות שונות (כולל אספות אזוריות ושליטה תקציבית), או שוויץ שבה אזורים המדברים בארבע שפות שונות. בקיצון אחר, נמצאות מדינות כמו בוסניה, אשר העימותים בה הובילו לשנים ארוכות של שפיכות דמים, והסתיימו במנגנון מסובך במיוחד (ובעיקר בלתי ניתן לניהול) לחלוקת כוח בין הבוסנים, הסרבים והקרואטים. בישראל כולנו בני אותו עם, אך על מנת שלא נגיע לנקודות שפל, הגיע העת לשאול כיצד נכון להסדיר את תהליכי קבלת ההחלטות על המשאבים והחירויות שלנו. הסטטוס קוו כבר בן 70. תהליכים רכים כעת, יחסכו שינויים מרחיקי לכת בעתיד. 

איך מתבדלים, ולא מתנכרים

בישראל חיים כמעט מליון חרדים. מספרם הולך וגדל, והם מתמודדים כל יום עם שאלת היחס בינם לבין המדינה. מה שהחילוניים ראו כמעשה של לינץ' בשוטרים, זוכרים החרדים כמתקפה שכללה השלכת רימוני הלם על עגלות ותינוקות. בכל ציבור בישראל יש קבוצות שוליים. אך בהעדר דוגמא חיובית לחיים משותפים, מעבר לשוק עבודה משותף, יהיה קשה לפרוץ דרך.  

למצער, כבר מתחילת משבר הקורונה, מנגנונים פוליטיים החליפו תהליכי עבודה מקצועיים בין הממשלה לבין החברה החרדית. לא פוליטיקה תעזור, ולא שימוש בכוח. בטווח הקצר, זה הזמן לכנס קבוצת אישי ונציגי ציבור לקבינט קורונה לאומי, ולייצר תוכנית פעולה מוסכמת ומשותפת. בטווח הביניים, עלינו לבחון שינויים רדיקלים במדיניות השילוב של הקבוצות השונות בארץ. בטווח הארוך, לא נוכל להתחמק מהסדרים חדשים לניהול של "ביחד ולחוד". נדרש דבר רחב יותר מהסטטוס קוו.

וְהָאֱמֶת וְהַשָלוֹם אֱהָבוּ (זכריה ח' י"ט).


אנו מזמינים את הקוראים לשתף במחשבות שלהם באתר ההתייעצות.

תודה רבה לאור אמיני אשר הוביל את התחקיר והמאמץ לפרסום.

עדכוני השפעה:

No items found.

אזכורים בתקשורת:

No items found.

לעיון נוסף:

הרב פנחס גרוס

פיני עוסק במשך 15 השנים האחרונות בהגדלת שיעור התעסוקה במגזר החרדי. הוא יצר מעל ל-1,400 מקומות תעסוקה באלעד, לגברים ולנשים, בתנאי עבודה הולמים, תוך התאמה מי

המאמר נכתב בשיתוף:

ד"ר גל אלוןהרב פנחס גרוס

פיני עוסק במשך 15 השנים האחרונות בהגדלת שיעור התעסוקה במגזר החרדי. הוא יצר מעל ל-1,400 מקומות תעסוקה באלעד, לגברים ולנשים, בתנאי עבודה הולמים, תוך התאמה מי

גל ייסד את תובנות, שסייעה לשתף כמיליון בני אדם בהחלטות. קודם לכן, הקים את מערך התכנון בממשלה, בעת שירותו במשרד ראש הממשלה.

המאמר נכתב בשיתוף עם: