הקבינט האזרחי

בני הנוער יודעים כיצד למגר אלימות מינית: למה הם לא חלק מהתהליך?

17 נשים נרצחו מתחילת שנת 2020. האלימות נגד נשים ואלימות מינית בפרט מתרחשת כל יום. אלא ששרי החינוך לדורותיהם התעלמו מהזירה החינוכית. יש דרך להילחם באלימות מינית מגיל צעיר. הגיע הזמן לתעדף אותה.

דלית שטאובר
נוי פרי

במרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מתקבלות כל שנה כ-51 אלף תלונות (!) לפגיעה מינית. למעלה מ-60% מהפניות עוסקות באירועים שהתרחשו לפני גיל 18. ב-2018 לבדה נפתחו במשטרה 2,500 תיקים בחשד לביצוע אלימות מינית בילדים. אלא שעד היום, שכחנו לעשות דבר אחד פשוט: במקום עוד פתרונות של פקידים ומומחים, הגיע הזמן לשתף את הצעירים בגיבוש מהלכים ובמימוש שלהם. 

בהתייעצות שהובלנו עם מועצת התלמידים הארצית, עמותת "כולן" ומנהל אגפי החינוך ברשויות המקומיות, קיבלנו מסר מאוד ברור: הפדגוגיה רחוקה מלתת מענה מספק לבעיה. הבאנו כאן את הקול הצעיר שלנו לשולחן, קול המבקש למגר את תופעות האלימות המינית ביחד, כפעולה משותפת. 

אין כיום חובה לעסוק בנושא

לפגיעה מינית בגיל ההתבגרות יש אופי ייחודי, הכולל לחץ חברתי למיניות, סקרנות, הסתרה מההורים והתנסויות ראשונות שעלולות להיות מסוכנות. הסכנה לא פוחתת בזום: ההתרחקות של בני הנוער מאינטראקציה אנושית גורמת להם להתבודדות ולחוסר תקשורת עם האנשים הקרובים אליהם. אם הסכנה בעבר היתה במסך, הרי שעכשיו בני הנוער מקבלים אותו לכל אורך היום, בלי הפסקות או גלגלי הצלה.

כבר ב-2005 שפ"י (השירות הפסיכולוגי הייעוצי במשרד החינוך) פרסם תוכנית עבודה בנושא הטרדות ואלימות מינית במערכת החינוך. תוכנית הכוללת פעילויות מכיתה א', שנוגעות בערכים וכישורי החיים הנדרשים כדי להבחין בין טוב ורע. חמש שנים לאחר מכן, ולאחר דו"ח של מבקר המדינה, יצא חוזר מנכ"ל עם 43,541 מילים (296 עמודים!) המפרט מה עושים בנוגע לטיפול באלימות מינית במערכת החינוך. 

חוזר המנכ"ל מתמקד בעיקר בהתמודדות המערכת לאחר תקיפה מינית ולא במניעתה. התוכנית שהוכנה אינה עוסקת בהבנייה של תפיסות בונות של מערכות יחסים בין המינים ושל זוגיות ומיניות בריאה. בתיאוריה, התוכנית אמורה לפעול בכל מוסדות החינוך ברחבי הארץ, אבל הנתונים חושפים בפנינו תמונה עגומה . בפועל, שפ"י מספקים רק כ-14 ימי הדרכה בשנה לכל אלפי מוסדות החינוך בארץ. המציאות מלמדת שהתוכנית פועלת במלואה רק בחמש רשויות(!). 

במדינות רבות בעולם המצב שונה לחלוטין. במצרים (המרכז המצרי לזכויות נשים) והודו (Safe City Campaign)לדוגמה, קיימת חקיקה המחייבת את מערכת החינוך לעסוק בנושא, לצד הקצאת תקציב ייעודי. בניו זילנד מערכת החינוך ומנהיגים בקהילה עוברים הדרכות בנושא. בדומה לכך, בקוויבק, קנדה מכשירים את צוות בית הספר לזהות ולטפל במקרי אלימות מינית בשטחם. יש גם ממונה בנושא, והתאמת המענה לפרופיל של בית הספר. 

מדינת ישראל נמצאת הרחק מאחור. הרעיונות נמצאים על הנייר אבל חוסר בתקציב ובמתן קשב ראוי גורמים ליותר מקרי אלימות מינית בקרב בני הנוער. 

איך יוצרים את השינוי?

בחינת מחקרים מהעולם, ועיון בדברים שעלו בהתייעצות שערכנו בארץ, מעלה שלושה דברים שדחוף לעשות כעת:

  1. תוכנית חובה, ארוכת טווח, גמישה ומותאמת, מגיל גן ועד כיתה יב': המצב לא ישתנה עד אשר תוטמע תוכנית שכזו בכל מוסדות החינוך, באופן שיעודד יחסים של כבוד בין המינים, מודעות לאפשרויות הטיפול במקרה של פגיעה, עידוד אחריות אישית ומחויבות לשינוי חברתי ברמה האישית והחברתית. מחקר שנעשה בנושא מעיד על שתי אסטרטגיות מוכחות להשפעה חיובית על תופעת האלימות המינית; האחת, תוכניות המכוונות למערכות יחסים תקינות ומניעת אלימות, המורידות באופן משמעותי את הסיכוי להיות קורבן לאלימות מינית או לבצע כל צורה של אלימות שכזו. השנייה היא הגברת הענישה, דבר שצריך לבוא לידי ביטוי במדיניות בתי הספר. הדבר לא יקרה ללא הקצאת תקציב ייעודי לכל רשות מקומית ולכל בית ספר. כיום, המערכת למעשה מחכה לאסון - ומטפלת בו בדיעבד. 
  2. הפיכת בני ובנות הנוער לחלק מהפתרון: יוזמה, יצירה והתנדבות של הצעירים עצמם, אפקטיבית לא פחות מאשר התערבות חיצונית.  האקתונים ליצירת פתרונות ויוזמות רלוונטיות, שיובילו לתקצוב ממשלתי או מקומי, יכולים לסייע בכך. תלמידים שמקבלים אחריות מסוימת במהלך תקופת הלימודים, מפתחים תרבות המעצימה אותם בתוך מוסדות הלימודים ומחוצה להם, הדבר מעלה יכולות מנהיגות ואפילו מוביל להישגים אקדמיים. לצד כל אלה, נכון לייצר תחושת אחריות לנושא, דרך מינוי נציגים בתנועות הנוער, ברשות המקומית ובבתי הספר, כך שלבני הנוער יהיה לאן לפנות. כך מתחיל שינוי חברתי. מחקר שנעשה ב-2010 הראה שההתנדבות - עובדת. היא מפתחת זהות אישית וחברתית ומייצרת סיפוק ואושר. הפיכת בני נוער לחלק מהפתרון - תקפיץ אותנו קדימה. 
  3. פנייה ישירה לבני הנוער, מעבר למוסדות החינוך: חשוב לנסות ולהגיע לדור הצעיר מכמה ערוצים. מעבר לחינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי, יכולה הממשלה לצד ארגונים רלוונטיים להניע מסע פרסומי חכם לשינוי תודעה. רובנו, והצעירים בפרט, מושפעים מעולם הפרסום הפועל לפי תפיסת "סקס מוכר", ומעצב את האופן בו אנו תופסים נשים בחברה. כך לדוגמה, בסקוטלנד פורסם קמפיין נגד אלימות מינית שהעלה מודעות לנושא אונס ומיניות. בהולנד, מסעות הסברה ארוכי הטווח הובילו לכך ששורדות ושורדי תקיפות מיניות יגשו מהר יותר לקבלת עזרה, ויצרו שינוי חיובי בנורמות חברתיות, כולל ירידה בכמות התקיפות המיניות. גם כאן נכון להביא את הנוער עצמו כדי להסביר מהי הצורה הטובה והאפקטיבית ביותר לפנות אליו, בשפה הנכונה ובערוץ הנכון. 


אסור לנו "להתעורר" רק כשאסונות מתרחשים

מדינת ישראל מתעוררת ועוסקת בנושא רק כאשר קורה אסון. האונס הקבוצתי באילת, האונס הקבוצתי באשקלון, ופרשת איי נאפה - משקפים כולם מגמת התדרדרות מסוכנת. הגיע העת שמשרד החינוך יקצה את המשאבים הנדרשים לכך, יהפוך את הרשות לחובה ויניע תהליך שבו בני הנוער יובילו את המאבק בנושא. להתעורר לאחר האסון - זה לא מספיק. השינוי נדרש למען החברה שלנו - ולמען הילדים שלנו. 

אם חלילה אדם קרוב אליכם חווה אלימות מינית חשוב להיות לצידו ולנקוט בשלוש הצעדים הבאים:

  1. עזרו לו לפנות לאנשים הקרובים לליבו. אלו יכולים להיות בני משפחה, חברים ובני זוג. תמיכה חברתית היא מרכיב קריטי המשפיע על האופן בו שורדים מתמודדים עם אלימות מינית.
  2. עזרו לו לפנות לגורמי אכיפת החוק כמו המשטרה, רופאים ופסיכולוגיים לצד מקורות סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. הם אלו שיכולים לתת לו תמיכה נפשית ורפואית מצד הממסד, לצד תפיסתו של האדם הפוגע.
  3. והכי חשוב, סייעו לו להרגיש חמלה עצמית ולא להרגיש לבד.

השתתפו בכתיבה: יובל גודקר, מ"מ יו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית, יסמין גרינהולץ ורותם פרץ, פעילות עמותת כולן, אביה כהן, אחינועם אודי, אור אמיני ומאיה עזרא

 


לעיון נוסף:

נוסח לצפייה

❮   כל הפרסומים
Image by natureaddict from Pixabay

בני הנוער יודעים כיצד למגר אלימות מינית: למה הם לא חלק מהתהליך?

17 נשים נרצחו מתחילת שנת 2020. האלימות נגד נשים ואלימות מינית בפרט מתרחשת כל יום. אלא ששרי החינוך לדורותיהם התעלמו מהזירה החינוכית. יש דרך להילחם באלימות מינית מגיל צעיר. הגיע הזמן לתעדף אותה.

במרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מתקבלות כל שנה כ-51 אלף תלונות (!) לפגיעה מינית. למעלה מ-60% מהפניות עוסקות באירועים שהתרחשו לפני גיל 18. ב-2018 לבדה נפתחו במשטרה 2,500 תיקים בחשד לביצוע אלימות מינית בילדים. אלא שעד היום, שכחנו לעשות דבר אחד פשוט: במקום עוד פתרונות של פקידים ומומחים, הגיע הזמן לשתף את הצעירים בגיבוש מהלכים ובמימוש שלהם. 

בהתייעצות שהובלנו עם מועצת התלמידים הארצית, עמותת "כולן" ומנהל אגפי החינוך ברשויות המקומיות, קיבלנו מסר מאוד ברור: הפדגוגיה רחוקה מלתת מענה מספק לבעיה. הבאנו כאן את הקול הצעיר שלנו לשולחן, קול המבקש למגר את תופעות האלימות המינית ביחד, כפעולה משותפת. 

אין כיום חובה לעסוק בנושא

לפגיעה מינית בגיל ההתבגרות יש אופי ייחודי, הכולל לחץ חברתי למיניות, סקרנות, הסתרה מההורים והתנסויות ראשונות שעלולות להיות מסוכנות. הסכנה לא פוחתת בזום: ההתרחקות של בני הנוער מאינטראקציה אנושית גורמת להם להתבודדות ולחוסר תקשורת עם האנשים הקרובים אליהם. אם הסכנה בעבר היתה במסך, הרי שעכשיו בני הנוער מקבלים אותו לכל אורך היום, בלי הפסקות או גלגלי הצלה.

כבר ב-2005 שפ"י (השירות הפסיכולוגי הייעוצי במשרד החינוך) פרסם תוכנית עבודה בנושא הטרדות ואלימות מינית במערכת החינוך. תוכנית הכוללת פעילויות מכיתה א', שנוגעות בערכים וכישורי החיים הנדרשים כדי להבחין בין טוב ורע. חמש שנים לאחר מכן, ולאחר דו"ח של מבקר המדינה, יצא חוזר מנכ"ל עם 43,541 מילים (296 עמודים!) המפרט מה עושים בנוגע לטיפול באלימות מינית במערכת החינוך. 

חוזר המנכ"ל מתמקד בעיקר בהתמודדות המערכת לאחר תקיפה מינית ולא במניעתה. התוכנית שהוכנה אינה עוסקת בהבנייה של תפיסות בונות של מערכות יחסים בין המינים ושל זוגיות ומיניות בריאה. בתיאוריה, התוכנית אמורה לפעול בכל מוסדות החינוך ברחבי הארץ, אבל הנתונים חושפים בפנינו תמונה עגומה . בפועל, שפ"י מספקים רק כ-14 ימי הדרכה בשנה לכל אלפי מוסדות החינוך בארץ. המציאות מלמדת שהתוכנית פועלת במלואה רק בחמש רשויות(!). 

במדינות רבות בעולם המצב שונה לחלוטין. במצרים (המרכז המצרי לזכויות נשים) והודו (Safe City Campaign)לדוגמה, קיימת חקיקה המחייבת את מערכת החינוך לעסוק בנושא, לצד הקצאת תקציב ייעודי. בניו זילנד מערכת החינוך ומנהיגים בקהילה עוברים הדרכות בנושא. בדומה לכך, בקוויבק, קנדה מכשירים את צוות בית הספר לזהות ולטפל במקרי אלימות מינית בשטחם. יש גם ממונה בנושא, והתאמת המענה לפרופיל של בית הספר. 

מדינת ישראל נמצאת הרחק מאחור. הרעיונות נמצאים על הנייר אבל חוסר בתקציב ובמתן קשב ראוי גורמים ליותר מקרי אלימות מינית בקרב בני הנוער. 

איך יוצרים את השינוי?

בחינת מחקרים מהעולם, ועיון בדברים שעלו בהתייעצות שערכנו בארץ, מעלה שלושה דברים שדחוף לעשות כעת:

  1. תוכנית חובה, ארוכת טווח, גמישה ומותאמת, מגיל גן ועד כיתה יב': המצב לא ישתנה עד אשר תוטמע תוכנית שכזו בכל מוסדות החינוך, באופן שיעודד יחסים של כבוד בין המינים, מודעות לאפשרויות הטיפול במקרה של פגיעה, עידוד אחריות אישית ומחויבות לשינוי חברתי ברמה האישית והחברתית. מחקר שנעשה בנושא מעיד על שתי אסטרטגיות מוכחות להשפעה חיובית על תופעת האלימות המינית; האחת, תוכניות המכוונות למערכות יחסים תקינות ומניעת אלימות, המורידות באופן משמעותי את הסיכוי להיות קורבן לאלימות מינית או לבצע כל צורה של אלימות שכזו. השנייה היא הגברת הענישה, דבר שצריך לבוא לידי ביטוי במדיניות בתי הספר. הדבר לא יקרה ללא הקצאת תקציב ייעודי לכל רשות מקומית ולכל בית ספר. כיום, המערכת למעשה מחכה לאסון - ומטפלת בו בדיעבד. 
  2. הפיכת בני ובנות הנוער לחלק מהפתרון: יוזמה, יצירה והתנדבות של הצעירים עצמם, אפקטיבית לא פחות מאשר התערבות חיצונית.  האקתונים ליצירת פתרונות ויוזמות רלוונטיות, שיובילו לתקצוב ממשלתי או מקומי, יכולים לסייע בכך. תלמידים שמקבלים אחריות מסוימת במהלך תקופת הלימודים, מפתחים תרבות המעצימה אותם בתוך מוסדות הלימודים ומחוצה להם, הדבר מעלה יכולות מנהיגות ואפילו מוביל להישגים אקדמיים. לצד כל אלה, נכון לייצר תחושת אחריות לנושא, דרך מינוי נציגים בתנועות הנוער, ברשות המקומית ובבתי הספר, כך שלבני הנוער יהיה לאן לפנות. כך מתחיל שינוי חברתי. מחקר שנעשה ב-2010 הראה שההתנדבות - עובדת. היא מפתחת זהות אישית וחברתית ומייצרת סיפוק ואושר. הפיכת בני נוער לחלק מהפתרון - תקפיץ אותנו קדימה. 
  3. פנייה ישירה לבני הנוער, מעבר למוסדות החינוך: חשוב לנסות ולהגיע לדור הצעיר מכמה ערוצים. מעבר לחינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי, יכולה הממשלה לצד ארגונים רלוונטיים להניע מסע פרסומי חכם לשינוי תודעה. רובנו, והצעירים בפרט, מושפעים מעולם הפרסום הפועל לפי תפיסת "סקס מוכר", ומעצב את האופן בו אנו תופסים נשים בחברה. כך לדוגמה, בסקוטלנד פורסם קמפיין נגד אלימות מינית שהעלה מודעות לנושא אונס ומיניות. בהולנד, מסעות הסברה ארוכי הטווח הובילו לכך ששורדות ושורדי תקיפות מיניות יגשו מהר יותר לקבלת עזרה, ויצרו שינוי חיובי בנורמות חברתיות, כולל ירידה בכמות התקיפות המיניות. גם כאן נכון להביא את הנוער עצמו כדי להסביר מהי הצורה הטובה והאפקטיבית ביותר לפנות אליו, בשפה הנכונה ובערוץ הנכון. 


אסור לנו "להתעורר" רק כשאסונות מתרחשים

מדינת ישראל מתעוררת ועוסקת בנושא רק כאשר קורה אסון. האונס הקבוצתי באילת, האונס הקבוצתי באשקלון, ופרשת איי נאפה - משקפים כולם מגמת התדרדרות מסוכנת. הגיע העת שמשרד החינוך יקצה את המשאבים הנדרשים לכך, יהפוך את הרשות לחובה ויניע תהליך שבו בני הנוער יובילו את המאבק בנושא. להתעורר לאחר האסון - זה לא מספיק. השינוי נדרש למען החברה שלנו - ולמען הילדים שלנו. 

אם חלילה אדם קרוב אליכם חווה אלימות מינית חשוב להיות לצידו ולנקוט בשלוש הצעדים הבאים:

  1. עזרו לו לפנות לאנשים הקרובים לליבו. אלו יכולים להיות בני משפחה, חברים ובני זוג. תמיכה חברתית היא מרכיב קריטי המשפיע על האופן בו שורדים מתמודדים עם אלימות מינית.
  2. עזרו לו לפנות לגורמי אכיפת החוק כמו המשטרה, רופאים ופסיכולוגיים לצד מקורות סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. הם אלו שיכולים לתת לו תמיכה נפשית ורפואית מצד הממסד, לצד תפיסתו של האדם הפוגע.
  3. והכי חשוב, סייעו לו להרגיש חמלה עצמית ולא להרגיש לבד.

השתתפו בכתיבה: יובל גודקר, מ"מ יו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית, יסמין גרינהולץ ורותם פרץ, פעילות עמותת כולן, אביה כהן, אחינועם אודי, אור אמיני ומאיה עזרא

 


עדכוני השפעה:

No items found.

אזכורים בתקשורת:

No items found.

לעיון נוסף:

דלית שטאובר

​דלית היא אשת חינוך, ושימשה בעבר כמנכ״לית משרד החינוך. כיום היא חברת סגל בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית, יועצת אסטרטגית ומרצה בקרייה האקדמית אונו.

המאמר נכתב בשיתוף:

נוי פרידלית שטאובר

​דלית היא אשת חינוך, ושימשה בעבר כמנכ״לית משרד החינוך. כיום היא חברת סגל בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית, יועצת אסטרטגית ומרצה בקרייה האקדמית אונו.

נוי היא סטודנטית לתואר ראשון B.A. בממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי. נוי הייתה שליחת הסוכנות היהודית בוושינגטון די. סי.

המאמר נכתב בשיתוף עם:

פרסומים נוספים