הקבינט האזרחי

הסגר הוא ביטוי לכישלון טוטאלי של הממשלה; זו הדרך להתקדם מכאן

שאלנו את ציבור האזרחים יחד עם N12, ומצאנו שהם יודעים לא פחות טוב מאיתנו מה נכון לעשות כדי למנוע התדרדרות. אחד הרעיונות שעלו מהשטח: לשלב חלק מהמובטלים במאבק בקורונה

פרופ' חגי לוין
ד"ר גל אלון

"כאשר אתה מחזיק פטיש, כל העולם נראה לך כמו מסמר" (א' מאסלו 1966)


ישראל נמצאת בצומת. הסגר הטוטאלי בגל הראשון גרם לטרגדיה: נזק כלכלי, בריאותי וחברתי אדיר שייקח לחברה הישראלית עוד שנים להשתקם ממנו. אפשר להתווכח על האם ניתן היה לפעול אחרת, אבל זוהי כבר היסטוריה. כעת השאלה היא האם ההיסטוריה תחזור על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה?

עברו מספר חודשים, והכישלון הניהולי של הממשלה גורר אותנו שוב לתהום. האם זו האפשרות היחידה? האם אכן נכנסנו לדרך שאין ממנה חזרה? שאלנו, הקבינט האזרחי ואתר N12, את הציבור הרחב מה ניתן לעשות. מצאנו תשובות שקולות ורציניות, עם הרבה תבונה ושכל. הנה ההמלצות שלהם ושלנו, רגע לפני ההידרדרות. 

לתובנות שעלו בהתייעצות 

הפחתת שליש מהמגעים

שתי התובנות המרכזיות שעלו מהציבור מתכתבות היטב עם סימולטור הקורונה שלנו, שפותח בהובלת פרופ' ניר גביש מהפקולטה למתמטיקה בטכניון: נדרשת הפחתה רוחבית של כשליש מהמגעים או לחילופין להביא לכך שהרוב המוחץ של המגעים יהיו ממוגנים. במציאות בה מקדם ההדבקה הוא 1.5, אם נצליח להפחית את מספר המפגשים של אזרחים בשליש, או להבטיח ציות מלא, נוכל לעצור את התפרצות הקורונה. 

אלא שתהליך ההתייעצות העלה רעיון נוסף: שילוב אותם אנשים שנותרו מחוסרי עבודה על מנת לנצח את הקורונה, שמצריכה כוח אדם רב (בהסברה ברחוב, חקר מגעים או הפעלת שירותים). כל אדם יכול לסייע להדריך את הציבור, להבטיח עמידה בהנחיות במרחב הציבורי ואף לתת תמריצים חיוביים לבעלי עסקים העומדים במשימה. רבים מהמובטלים הם צעירים, אשר יכולים להשתלב גם במאמץ החינוכי. 

גם אם נדרשים צעדים מחמירים, חובה להבטיח את שילוב הציבור וגיוסו למשימה הלאומית. זה הזמן להנגיש את המסרים. (1) להימנע ממגע פיזי בכל מצב, (2) אם אפשר - לא לצאת מהבית, (3) אם יוצאים - לא להיפגש, (4) אם נפגשים – באוויר הפתוח, או אם אין ברירה, בחלל סגור עם מסיכות. אם מרגישים לא טוב, לא יוצאים. 

אם סגר, שיהיה מתוכנן וחכם

יש שני דברים שאנו יודעים היום: הראשון, שהסיכון להדבקה באוויר הפתוח קטן עשרות מונים לעומת הסיכון להדבקה בחללים סגורים. אם כך, המטרה שלנו צריכה להיות שאנשים יהיו בחוץ – בפארקים, בשמורות הטבע וברחובות - ולא בבתים הסגורים. כל עוד הם שומרים מרחק מינימלי זה מזה, זו משימה אפשרית. 

אנחנו גם יודעים שלא מספיק להנחות על סגר ולהשתמש בכלים כוחניים לאכוף אותו. גם בתוך הסגר, אנשים יכולים להיפגש עם שכנים וחברים, או למצוא סיבות טובות לצאת ולהיפגש למטרה "מוצדקת". אכיפה לא יכולה להחליף את השכנוע הפנימי לשמור על ריחוק פיזי ולעטות מסיכות על מנת לצמצם הדבקות. 

מכאן שתי התובנות שעלו מתשובות הציבור, העוסקות באופן ניהול הסגר - ובצורך בבניית אמון. אמון הציבור הוא המרכיב הקריטי ביותר,  והוא נשחק קשות בתהליכי קבלת ההחלטות המזגזגים, בחוסר השקיפות (המידע לא מפורסם עד היום!), בהיעדר הדוגמא האישית, בהיעדר מתן רשת ביטחון ובהעדר מערכת ניהולית ראויה. 

סגר הוא מוצא אחרון. אבל גם אליו צריך להיערך ולתכנן ולעשותו, אם בכלל, באופן חכם ומדויק, תוך בניית קונצנזוס ושותפות עם הציבור, במקום נגדו.  אסור לחזור על אותם מחדלים של הסיבוב הראשון:

בסוף, כאמור, עלינו להבטיח הפחתה של לפחות שליש מהמגעים (בדגש על אוכלוסיות בסיכון) או להביא לכך שכמעט כל המגעים יהיו ממוגנים. אין צורך למנוע את כולם. 

הדברים שמעבר לסגר

סגר קונה לנו זמן, אך מה נעשה בזמן הזה? היו לנו כבר חודשים שבוזבזו להכין ולתגבר את מערך החקירות, לרתום את הציבור להתנהגות מונעת הדבקה, לגבש מערכת ניהול ושליטה במשבר ברמה הלאומית ולבנות רשת ביטחון ומנגנוני תמיכה לאוכלוסיה בטווח הקצר והארוך. כל המשימות הקריטיות הללו לא בוצעו. האם הם יושלמו דווקא במהלך סגר? אלו דברים שחשוב להבטיח, מיידית. 

שתי התובנות המרכזיות הבאות עוסקות באתגרים אלה בדיוק: סגירת המעגלים המיידית, והמעבר מניהול פוליטי לניהול מקצועי. יש צורך דחוף בהכנת קווי ההגנה השונים, מאנשי בריאות הציבור המבצעים את החקירות בשטח, דרך רפואת הקהילה ועד לבתי החולים. זו העת לבחון כיצד ניתן לגייס אנשים שהפכו למובטלים ולשלב אותם במאבק. 

קשה להפריז בחשיבותה של תובנת הניהול המקצועי, בדיוק כפי שקשה להפריז בעוצמת אובדן האמון של הציבור בממשלה. העדר הניהול המקצועי והדוגמא האישית מסכנים את כולנו. התפיסה כאילו "לא היה לי זמן לשתף, אז החלטתי לבד" - היא זו שהביאה אותנו לשפל בו אנו נמצאים. ניהול מקצועי מחייב נתונים ומחייב תהליכי קבלת החלטות סדורים. ראינו זאת במלחמת לבנון השנייה. 

כמה מהמשתתפים העלו את היכולת להוביל את המאבק בקורונה דרך הרשויות המקומיות. אפשרות נוספת היא העברת הניהול למערכת הביטחון. לכל אפשרות יש יתרונות וחסרונות, והשילוב ביניהן הוא זה עליו פותחה תפיסת ניהול העורף בישראל. אך זהו דיון מקצועי! ואסור שיהפוך להיות מושפע מאינטרסים פוליטיים כאלה ואחרים!  כרגע נראה שהשרים נלחמים בפקידים, במקום לעבוד איתם. 

הגיע הזמן לחשיבה אחרת

התובנה האחרונה משקפת עד כמה חשיבה אחרת בחדר הדיונים יכולה להיטיב עם כולנו. עומדים מאחוריה אמנם מעט מהמשתתפים, אך המשותף להם הוא המעבר מניהול ממשלתי אלים של הנחיות וצווים, לניהול ממשלתי פוזיטיבי של תמריצים וסיוע. כרטיס תן ביס לכל אזרח ששומר על ההנחיות? נשמע מופרך. אבל הרבה פחות יקר מאשר חלוקת מענקים ללא אבחנה. יש כאן סוגיה של לקיחת אחריות ושיתוף בתהליך. אסור שיווצר רושם שהממשלה מנותקת ושמקבלי ההחלטות ממשיכים להיות פעילים בסגר, בעלי רכב שרד ומשכורת מובטחת, מקבלים החלטה עבור הציבור, מבלי לספק את רשת הביטחון הכלכלית והחברתית הנדרשת. 

ייתכן וסגר הוא האפשרות היחידה שהממשלה רואה כרגע כאפשרית. אך גם אם זה המצב, קריטי לספק רציונל אפידמיולוגי ולהגדיר נכון את מטרותיו: להגן על האוכלוסיות בסיכון מפני מחלה קשה ותמותה, ולמנוע התפרצויות רחבות היקף. 

סגר מלא משמעו כישלון טוטאלי של הממשלה שלא נערכה כיאות למציאת חלופות. אם זה הפתרון היחיד שהממשלה הגיעה אליו - יש כמה אנשים נוספים בירושלים שצריך להחליף.

לעיון נוסף:

נוסח לצפייה

❮   כל הפרסומים
ירושלים בזמן הסגר. מקור: ויקיפדיה

הסגר הוא ביטוי לכישלון טוטאלי של הממשלה; זו הדרך להתקדם מכאן

שאלנו את ציבור האזרחים יחד עם N12, ומצאנו שהם יודעים לא פחות טוב מאיתנו מה נכון לעשות כדי למנוע התדרדרות. אחד הרעיונות שעלו מהשטח: לשלב חלק מהמובטלים במאבק בקורונה

"כאשר אתה מחזיק פטיש, כל העולם נראה לך כמו מסמר" (א' מאסלו 1966)


ישראל נמצאת בצומת. הסגר הטוטאלי בגל הראשון גרם לטרגדיה: נזק כלכלי, בריאותי וחברתי אדיר שייקח לחברה הישראלית עוד שנים להשתקם ממנו. אפשר להתווכח על האם ניתן היה לפעול אחרת, אבל זוהי כבר היסטוריה. כעת השאלה היא האם ההיסטוריה תחזור על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה?

עברו מספר חודשים, והכישלון הניהולי של הממשלה גורר אותנו שוב לתהום. האם זו האפשרות היחידה? האם אכן נכנסנו לדרך שאין ממנה חזרה? שאלנו, הקבינט האזרחי ואתר N12, את הציבור הרחב מה ניתן לעשות. מצאנו תשובות שקולות ורציניות, עם הרבה תבונה ושכל. הנה ההמלצות שלהם ושלנו, רגע לפני ההידרדרות. 

לתובנות שעלו בהתייעצות 

הפחתת שליש מהמגעים

שתי התובנות המרכזיות שעלו מהציבור מתכתבות היטב עם סימולטור הקורונה שלנו, שפותח בהובלת פרופ' ניר גביש מהפקולטה למתמטיקה בטכניון: נדרשת הפחתה רוחבית של כשליש מהמגעים או לחילופין להביא לכך שהרוב המוחץ של המגעים יהיו ממוגנים. במציאות בה מקדם ההדבקה הוא 1.5, אם נצליח להפחית את מספר המפגשים של אזרחים בשליש, או להבטיח ציות מלא, נוכל לעצור את התפרצות הקורונה. 

אלא שתהליך ההתייעצות העלה רעיון נוסף: שילוב אותם אנשים שנותרו מחוסרי עבודה על מנת לנצח את הקורונה, שמצריכה כוח אדם רב (בהסברה ברחוב, חקר מגעים או הפעלת שירותים). כל אדם יכול לסייע להדריך את הציבור, להבטיח עמידה בהנחיות במרחב הציבורי ואף לתת תמריצים חיוביים לבעלי עסקים העומדים במשימה. רבים מהמובטלים הם צעירים, אשר יכולים להשתלב גם במאמץ החינוכי. 

גם אם נדרשים צעדים מחמירים, חובה להבטיח את שילוב הציבור וגיוסו למשימה הלאומית. זה הזמן להנגיש את המסרים. (1) להימנע ממגע פיזי בכל מצב, (2) אם אפשר - לא לצאת מהבית, (3) אם יוצאים - לא להיפגש, (4) אם נפגשים – באוויר הפתוח, או אם אין ברירה, בחלל סגור עם מסיכות. אם מרגישים לא טוב, לא יוצאים. 

אם סגר, שיהיה מתוכנן וחכם

יש שני דברים שאנו יודעים היום: הראשון, שהסיכון להדבקה באוויר הפתוח קטן עשרות מונים לעומת הסיכון להדבקה בחללים סגורים. אם כך, המטרה שלנו צריכה להיות שאנשים יהיו בחוץ – בפארקים, בשמורות הטבע וברחובות - ולא בבתים הסגורים. כל עוד הם שומרים מרחק מינימלי זה מזה, זו משימה אפשרית. 

אנחנו גם יודעים שלא מספיק להנחות על סגר ולהשתמש בכלים כוחניים לאכוף אותו. גם בתוך הסגר, אנשים יכולים להיפגש עם שכנים וחברים, או למצוא סיבות טובות לצאת ולהיפגש למטרה "מוצדקת". אכיפה לא יכולה להחליף את השכנוע הפנימי לשמור על ריחוק פיזי ולעטות מסיכות על מנת לצמצם הדבקות. 

מכאן שתי התובנות שעלו מתשובות הציבור, העוסקות באופן ניהול הסגר - ובצורך בבניית אמון. אמון הציבור הוא המרכיב הקריטי ביותר,  והוא נשחק קשות בתהליכי קבלת ההחלטות המזגזגים, בחוסר השקיפות (המידע לא מפורסם עד היום!), בהיעדר הדוגמא האישית, בהיעדר מתן רשת ביטחון ובהעדר מערכת ניהולית ראויה. 

סגר הוא מוצא אחרון. אבל גם אליו צריך להיערך ולתכנן ולעשותו, אם בכלל, באופן חכם ומדויק, תוך בניית קונצנזוס ושותפות עם הציבור, במקום נגדו.  אסור לחזור על אותם מחדלים של הסיבוב הראשון:

  • הבריאות הנפשית של הציבור חשובה לא פחות מעתיד הכלכלה. סגר, מניעת פעילות גופנית, מסרים מעוררי חרדה ואי נטילת אחריות הן דוגמאות לצעדים שעלולים להשפיע לרעה.
  • עלינו לשמור גם על הבריאות הגופנית. לצאת בערב להליכה ברחוב או לצאת בסוף השבוע לשמורת טבע - זו פעילות חיונית לבריאות הגופנית והנפשית, ואין הצדקה לאסור אותה.  
  • קריטי להבטיח ביטחון כלכלי לאנשים שאינם יכולים לפרנס. בלעדיו - הסגר לא יחזיק. אחת הסיבות למצב אליו הגענו היום היא התחושה העמוקה שהממשלה הפקירה חלקים מהציבור בסגר הראשון. 
  • מציאת פתרונות ייעודיים לאוכלוסיות בסיכון, כולל למשל שעות שבהן השהות בחוץ תותר רק לאנשים בסיכון, חשובה גם היא. יש בכך רציונל חברתי, סולידריות וגם הצדקה ל"סגר".
  • האחריות לצרכים הבריאותיים, הכלכליים והחברתיים של הציבור היא על הממשלה. ניתן וחשוב להפעיל מערך תיאום שירכז צרכים ויסייע לציבור להתנדב, אך לא כתחליף לאחריות הממשל. 

בסוף, כאמור, עלינו להבטיח הפחתה של לפחות שליש מהמגעים (בדגש על אוכלוסיות בסיכון) או להביא לכך שכמעט כל המגעים יהיו ממוגנים. אין צורך למנוע את כולם. 

הדברים שמעבר לסגר

סגר קונה לנו זמן, אך מה נעשה בזמן הזה? היו לנו כבר חודשים שבוזבזו להכין ולתגבר את מערך החקירות, לרתום את הציבור להתנהגות מונעת הדבקה, לגבש מערכת ניהול ושליטה במשבר ברמה הלאומית ולבנות רשת ביטחון ומנגנוני תמיכה לאוכלוסיה בטווח הקצר והארוך. כל המשימות הקריטיות הללו לא בוצעו. האם הם יושלמו דווקא במהלך סגר? אלו דברים שחשוב להבטיח, מיידית. 

שתי התובנות המרכזיות הבאות עוסקות באתגרים אלה בדיוק: סגירת המעגלים המיידית, והמעבר מניהול פוליטי לניהול מקצועי. יש צורך דחוף בהכנת קווי ההגנה השונים, מאנשי בריאות הציבור המבצעים את החקירות בשטח, דרך רפואת הקהילה ועד לבתי החולים. זו העת לבחון כיצד ניתן לגייס אנשים שהפכו למובטלים ולשלב אותם במאבק. 

קשה להפריז בחשיבותה של תובנת הניהול המקצועי, בדיוק כפי שקשה להפריז בעוצמת אובדן האמון של הציבור בממשלה. העדר הניהול המקצועי והדוגמא האישית מסכנים את כולנו. התפיסה כאילו "לא היה לי זמן לשתף, אז החלטתי לבד" - היא זו שהביאה אותנו לשפל בו אנו נמצאים. ניהול מקצועי מחייב נתונים ומחייב תהליכי קבלת החלטות סדורים. ראינו זאת במלחמת לבנון השנייה. 

כמה מהמשתתפים העלו את היכולת להוביל את המאבק בקורונה דרך הרשויות המקומיות. אפשרות נוספת היא העברת הניהול למערכת הביטחון. לכל אפשרות יש יתרונות וחסרונות, והשילוב ביניהן הוא זה עליו פותחה תפיסת ניהול העורף בישראל. אך זהו דיון מקצועי! ואסור שיהפוך להיות מושפע מאינטרסים פוליטיים כאלה ואחרים!  כרגע נראה שהשרים נלחמים בפקידים, במקום לעבוד איתם. 

הגיע הזמן לחשיבה אחרת

התובנה האחרונה משקפת עד כמה חשיבה אחרת בחדר הדיונים יכולה להיטיב עם כולנו. עומדים מאחוריה אמנם מעט מהמשתתפים, אך המשותף להם הוא המעבר מניהול ממשלתי אלים של הנחיות וצווים, לניהול ממשלתי פוזיטיבי של תמריצים וסיוע. כרטיס תן ביס לכל אזרח ששומר על ההנחיות? נשמע מופרך. אבל הרבה פחות יקר מאשר חלוקת מענקים ללא אבחנה. יש כאן סוגיה של לקיחת אחריות ושיתוף בתהליך. אסור שיווצר רושם שהממשלה מנותקת ושמקבלי ההחלטות ממשיכים להיות פעילים בסגר, בעלי רכב שרד ומשכורת מובטחת, מקבלים החלטה עבור הציבור, מבלי לספק את רשת הביטחון הכלכלית והחברתית הנדרשת. 

ייתכן וסגר הוא האפשרות היחידה שהממשלה רואה כרגע כאפשרית. אך גם אם זה המצב, קריטי לספק רציונל אפידמיולוגי ולהגדיר נכון את מטרותיו: להגן על האוכלוסיות בסיכון מפני מחלה קשה ותמותה, ולמנוע התפרצויות רחבות היקף. 

סגר מלא משמעו כישלון טוטאלי של הממשלה שלא נערכה כיאות למציאת חלופות. אם זה הפתרון היחיד שהממשלה הגיעה אליו - יש כמה אנשים נוספים בירושלים שצריך להחליף.

עדכוני השפעה:

No items found.

אזכורים בתקשורת:

לעיון נוסף:

פרופ' חגי לוין

חגי הוא יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור בהסתדרות הרפואית ופרופ' לאפידמיולוגיה בבית הספר לבריאות הציבור של האונ' העברית והדסה.

המאמר נכתב בשיתוף:

ד"ר גל אלוןפרופ' חגי לוין

חגי הוא יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור בהסתדרות הרפואית ופרופ' לאפידמיולוגיה בבית הספר לבריאות הציבור של האונ' העברית והדסה.

גל ייסד את תובנות, שסייעה לשתף כמיליון בני אדם בהחלטות. קודם לכן, הקים את מערך התכנון בממשלה, בעת שירותו במשרד ראש הממשלה.

המאמר נכתב בשיתוף עם:

פרסומים נוספים